השבוע היו כמה דברים שהוציאו לי את הרוח מהמפרשים. לא דברים גדולים או דרמטיים במיוחד, אפילו לא לגמרי היה ברור למה דווקא הם הביאו אותי לנקודת שבירה, כי הרי כל כך הרבה דברים קשים קורים מסביב, ומה אני עושה עניין מדבר כזה פעוט, אבל כשקצת מגרדים את פני השטח, מתגלה הדבר הגדול שיושב תחת נקודת השבירה, הר של כאב שהצטבר והגיע לשיא שמוכרח להתפרק בצורה כלשהי - והנה מצאתי את עצמי שבורה, מיואשת, בתחתיתו של בור רגשי.
ב.
לאורך שנים הטעות הגדולה ביותר שלי בעניין תחתיות של בורות , היתה לעשות כל מה שאני מכירה כדי לצאת שם, לתרגל כל טכניקה, לשנן בראש אמירות חיוביות, לחפש בנרות מה לעשות כדי לשפר את המצב. ולמה זאת טעות? כי תחתית של בור היא מצב שבו אנחנו צריכים להשקיע המון אנרגיות כדי להזיז דברים, המון מאמץ כדי לטפס במעלה בוצי וחלקלק, שמתיש אותנו מאוד ובדרך כלל לא מקדם אותנו לשום מקום.
זאת טעות, כי המסר שהתנועה הזאת משדרת לנו הוא שאין לנו לגיטימציה להיות בתחתית, אין לנו באמת רשות להיות בשפל המדרגה, שבורים, מיואשים, אובדי עצות, וכשיש בנו תחושה שאסור לנו לחוות דבר שהוא חלק מקשת הרגשות האנושית, משהו משתבש גם ביכולת התנועה הטבעית של המצב הזה, ככל שאר המצבים, לנוע הלאה.
ג.
הרבה עקרונות בתרגול היוגה מתחילים מעצם הפניית תשומת הלב והמודעות אל המצב הקיים.
אם אני לא יודעת איפה אני נמצאת עכשיו, אני לא ממש יכולה להתקדם מכאן הלאה אל עבר המקום הרצוי לי. בעבודת היוגה תרפיה, אחד השלבים הראשונים הוא הזיהוי: הזיהוי של תחושות הגוף עכשיו, הזיהוי של מצב מערכת העצבים, זיהוי איכות הנשימה שלי עכשיו, זיהוי מצב הרוח שלי, זיהוי מצב התודעה שלי כרגע.
ברגע שאני מזהה את מקומי ומצבי ומקבלת שכאן אני נמצאת עכשיו, אני יכולה להתחיל להציע כיווני מחשבה ופעולה שיתמכו בי בזמן שהחוויה הזאת עוברת דרכי, אני יכולה להבין מה יצא מאיזון, אילו פעולות כדאי לי להעצים וממה כרגע כדאי לי להימנע, ואיך ממקומי אני יכולה לנוע אל עבר האמצע.
ד.
זה נכון גם בנקודות שפל או תחתית של בור. הדבר הראשון המשמעותי הוא לזהות שאני נמצאת עכשיו במקום נמוך, בנקודת שפל שלי, במקום עכור שלא רואה כרגע דרך החוצה, שאני שקועה באיזה בוץ פנימי, ולא רואה את הדברים בבהירות, ולתת לעצמי להיות שם קצת.
הלמידה החשובה ביותר בנושא הזה עבור אדם משימתי כמוני, היא לא לעשות עם זה כלום, פשוט להיות שבורה, מיואשת, מתוסכלת, עצבנית, חסרת סבלנות, לבכות, לקטר, ולדבר באופן מאוד לא רוחני ומודע. זה אתגר כל כך קשה ואידך כל כך משחרר להיות אנושית במקום הזה.
להרשות לעצמי להיות במקום הזה, זה אומר ללכת ללמד עצובה, ולא בהכרח לחייך במידת החייכנות האופיינית לי, זה אומר לשחרר קצת את חגורת הערכים שאני מחזיקה חזק כל כך ביום יום, לחזור לאנשים שמחכים לתשובתי מחר, להתאמץ פחות לעמוד באמות המידה שאני מציבה לעצמי, ובו זמנית כל הזמן לזכור, שאני מתבוססת בביצה של פרקריטי, שהגונות פועלות עלי, שטמס ורג'אס עכשיו פעילות יותר, ושכרגע אולי אין לי מה לעשות עם זה, ואני יכולה לבחור מה יתמוך בי בינתיים, אבל מתישהו, המצב הזה ישתנה - דברים בחוץ ישתנו וגם אני ארגיש אחרת ביחס למציאות החיצונית.
יותר ויותר אני מגלה, עד כמה ההסכמה לא לריב עם המציאות שלי עוזרת לי להתקדם ממנה הלאה מהר יותר מבעבר.
ה.
גם תחתית של בור היא קרקע להתייצב עליה
כמה פעמים שמעתם סביבכם את המשפט "שלא יהיה יותר גרוע"?
זה משפט שמביא בחשבון שתמיד יכולה להיות נקודת שפל נמוכה יותר מזו שאנחנו נמצאים בה ומציע לשאוב מהעובדה הזאת נחמה, אבל כשאנחנו מצויים בנקודת שבירה, זה בדרך כלל לא עוזר לנו.
מצד שני ההבנה שנכון לרגע זה אני נמצאת בתחתית של בור, מאפשרת לי להתייחס אל המצב הזה כאל מצע שבו אני יכולה להתבסס ולהתרומם ממנו, והוא משמש כקרקע שאליה אני יכולה להישען ובהדרגה לצמוח מתוכה - יותר מכל, ההבנה הזאת פתחה עבורי צוהר לשינוי גישה מול מצבים כאלה.
על פי רוב הפחד להיות בתחתית נובע מהקושי להכיל אותו ומהתחושה שאם אסכים להיות כאן, המצב יתקבע וישאר כך. ברגעים האלה, היוגה מלמדת שני דברים: האחד, הוא שדברים תמיד משתנים, אם נרצה או לא, והשני הוא שיש לי יכולת ללמוד איך להיות עם המצב, איך להרחיב את מיכל הגוף, הנפש והתודעה כך כדי שיהיה בו מקום לכל החלקים שלי וגם לזו המתבוננת בהם.
כשמתפתחת בי יכולת לשהות עם הקושי שלי ואני זוכרת שגם אם אני לא יכולה לדמיין את זה כרגע, הדברים נמצאים בתנועה והמצב לא תמיד יהיה כפי שהוא עכשיו - אז תחתיתו של הבור הופכת להיות קרקע שאפשר להתייצב עליה.
.
.
ו.
ולמה אני כותבת את זה היום כאן? כי אנחנו כל כך אחוזים בתרבות העשייה, גם בתוך עולם היוגה, גם מורות ומורים ליוגה, אנחנו כל כך מחוברים לעולם של עצות לפעולות אקטיביות למניעה וכתגובה לדברים שקורים, שלפעמים אנחנו שוכחים שהשלב הראשון וההכרחי בכל תהליך של שינוי הוא נוכחות מלאה. לפעמים זה אומר, לא לעשות שום דבר עם מה שקורה, רק להיות ערים אליו, רק להסכים להרגיש אותו, ולחוות אותו, וזאת בחירה הרבה יותר אקטיבית ממה שנדמה לנו.
כי כשאנחנו מסכימים לרגע לא לעשות כלום עם זה, עולים וצפים כל הדברים שאנחנו כן יכולים לעשות: להישען אחורה, להתבונן בעצמנו בחמלה, לשים לב למנח הגוף ולהיטיב אותו, לשים לב לב לנשימה ולהיטיב אותה, לנוח, להסכים לא לדעת, להיות קרובים ורכים אל עצמנו.
וזה לא שאין פעולות מועילות שיכולות להשפיע לטובה על המצב, בוודאי שיש. אבל הצורך לחפש מזור מיידי ולדלג מעל השלב הראשון של זיהוי והיכרות עם עצמי שם בתוך הבור, מחמיצה את הנקודה המרכזית בתרגול היוגה והיא: שאין לי דרך להימנע לחלוטין מתנודות של הנפש והתודעה, ולפעמים התנודות האלה יביאו אותנו למצבי קצה, אבל יש לי דרך להשפיע על אופן ההתמודדות שלי במקומות האלה, במיוחד כשאני זוכרת שיש בי חלק מתבונן ובלתי נגוע.
כשנותנים לעצמנו להיות שם, מגיע רגע המיצוי: מתישהו אנחנו קמים, מנערים את האבק מעצמנו ועושים את הצעד הבא: לפעמים מקלחת, או תרגול מרכך, או הליכה בשדות, או שיחה עם חבר או בחירה חדשה לגבי הדרך שלנו.
ז.
ביוגה סוטרה 2.47 אומר פטנג'לי: "בהרפיית המאמץ והתמקדות התודעה באינסוף התנוחה שלמה"
כשהיוגה יוצאת מהמזרון ומחלחלת לחיי היום יום, כל מצב שעובר על הגוף שלנו יכול להיות אסנה, אם מתקיימות בו הרפיית המאמץ והתמקדות באינסוף.
יהיו הפרשנויות למהו אותו אינסוף, אשר יהיו, התשובה שלי לשאלה איך מתרוממים מתחתית של בור היא קודם כל: לא מתרוממים ממנה, נשארים עליה קצת קרוב לקרקע, ורק אז לאט לאט מתייצבים ומתחילים להתרומם.
