כשהתחלתי לתרגל יוגה, הייתי במקום מאוד ירוד, חיפשתי דרך לשפר את חיי, המורה שלי, היתה עבורי סירת הצלה ומודל להתנהלות נכונה, וייצגה את התקווה, והדרך להחלמה.
לקח לי כמה שנים להבין שהמורה שלי היא אישה בשר ודם, עם שריטות, פחדים ואגו. הסתבר שמי שעזרה לי לצאת ממשבר חיים גדול, לפעמים טועה, לפעמים מתנהלת בצורה שלא מקובלת עלי, לא תמיד מצליחה לנהוג על פי העקרונות שהיא מלמדת. הגילוי הזה הוביל לאכזבה בתחילת דרכי ביוגה, כשהפער בין דמות המורה ובין האדם האנושי שהיתה, היה קשה להכלה.
בהמשך, למדתי לחיות יותר טוב עם המורכבות הזאת, להשלים עם העובדה שיש לנו קשר קרוב ואהבה וגם חילוקי דעות. ומכיוון שהיתה לי מורה טובה, השתפרתי ביכולת להתבונן פנימה ולדעת בעצמי, מתי ההנחיות שלה מדויקות עבורי ומתי משהו אחר נחוץ לי, איך אני יכולה לספוג ידע ולקבל השראה מבלי לקבל כל מילה ודעה כתורה מסיני - לפעמים זה היה ממש לא פשוט לדעת.
ואז הפכתי בעצמי מורה, וכל החבילה של השלכות, העברות והעברות נגדיות התגלגלה אלי גם מהצד השני. פתאום הייתי גם אני מושא להערכה ולכבוד, מעצם העובדה שפגשתי אנשים ברגעיהם הקשים והחשופים, והמפגש בינינו עזר להם ורומם אותם, וגם תלמידי גילו עם הזמן שאני אדם עם פחדים, עכבות ולא מעט שריטות.
ב.
בשלב די מוקדם של הוראת היוגה, הבנתי שמעבר לגבולות הבסיסיים, אני רוצה לצמצם ככל האפשר את הפער בין היותי אנושית ובין הדמות המקצועית שלי, ולהשתמש באנושיות הזאת ככלי להראות, שהעובדה שאני מתרגלת מנוסה לא מונעת ממני לחוות קשיים, אבל נותנת לי כלים להתמודד איתם בצורה טובה יותר. שהשאלה היא לא האם אני חווה מצוקה, אלא מה אני עושה כשקשה לי.
המרחק והגבולות ביני ובין תלמידיי חשובים, הם אלה שמאפשרים לי להתעלות מעל טרדות היום יום ושלל הרגשות שאני חווה כאדם פרטי, רק מתוקף היותי תחת תפקיד בשירות מישהו אחר, אבל בשונה ממקצועות טיפול דינמיים שבהם הגבולות בין מטפל ומטופל ברורים מאוד, הגבולות במפגשי היוגה, לשמחתי, קצת יותר גמישים.
לאורך השנים, תלמידיי פגשו אותי אנושית מאוד ומתמודדת עם שלל מצבי חיים: עם כאבים ומחלות, פרידה, אבל ואובדן, מצבים של חוסר וודאות, הם ראו אותי שבורת לב, ואובדת עצות, וגם ראו בזמן אמת דוגמה חיה לדרכי התמודדות ולאפשרות לחיות חיים מלאים לצד כל קשת הרגשות האנושית.
ג.
השנים בהן ליוויתי את אמא שלי במחלתה, כללו ימים ארוכים של טיפולים בבית החולים: שעות בהן הייתי מגויסת לטובת תמיכה, ליווי ותיווך, התרוצצתי בין רופאים, אחיות וצוותי ניקיון, הייתי בקשב לצרכים ורצונות שלה ואספתי היטב את הרגשות שלי. אחריהם הייתי נוסעת לסטודיו שלי ללמד שיעור יוגה.
בעשר דקות הנהיגה שהפרידו בין בית החולים לסטודיו, הייתי ממררת בבכי ופורקת את כל הפחד והכאב, את חוסר האונים והדאגה שנשאתי כל היום. בכיתי וחשבתי לעצמי שאין שום סיכוי שאני יכולה להעביר עכשיו שיעור, שכן, מה אני יכולה ללמד או לתת במצב כל כך מפורק?
אבל תלמידיי חיכו לי לשיעור הערב, וכשהגעתי לסטודיו בעיניים אדומות ופנים נפוחות מבכי, לא היה שום טעם להסתיר, זה היה המצב, אני הייתי מורה ליוגה בתקופה קשה ומפחידה.
בימים האלה התיישבתי על המזרון, אמרתי שאני באה מיום בבית החולים, ושעכשיו עם כל המטען הזה, אנחנו נתרגל יוגה. כי יוגה היא הדבר שעושים מתוך ועם החיים, ואז היינו עוצמים עיניים ומתחילים.
בדיעבד למדתי, שאלו היו השיעורים העמוקים ביותר שלימדתי, דווקא מתוך המקום החשוף הזה נבעו רכות וקשב עמוק וקירבה גדולה אל תלמידיי, שראו את המורה שלהם מתמודדת עם אותם רגשות אנושיים שיש לכולם: כאב, צער, פחד מאובדן. מתוך המקום הזה תרגלנו יחד קבלה וחמלה, שותפות גורל וחסד גדול.
ד.
לפני כמה ימים היתה לי התכתבות ספונטנית עם חברה וקולגה, על תלמידים שזקוקים מאיתנו למלא תפקיד מסוים, וזה לא תמיד פשוט עבורם לגלות דמות מורכבת, ולא תמיד פשוט עבורנו המורות לאכזב אותם.
הפיסקה הקודמת תיארה מצב מרגש של אינטימיות בעקבות הפן האנושי, אבל לא תמיד זה כך. גם כאן יש גבול עדין לחפש: מצד אחד לשמור על גבולות ברורים של התפקיד וההקשר כדי לתת למי שמולנו את התמיכה שהוא זקוק לה, ומצד שני להכין את המתרגל למפגש עם המציאות המורכבת.
אפשר לרכך, לצמצם ולסנן אותה לטובת הלימוד, ובסופו של דבר נרצה לתת כלים ולחשוף את המתרגל בהדרגה למורכבות שהוא יפגוש בחיים שבחוץ. לפעמים המורכבות תתבטא בגילוי שהמורה ליוגה עצובה, או מוטרדת, על אף המאמצים שלה להגיע אל השיעור במיטבה. לפעמים דווקא אלה המצבים שאפשר ללמוד מהם הרבה ולקבל השראה.
ה.
המורים שלנו מקדישים זמן רב של למידה ותרגול כדי להגיע אל המפגש איתנו עם תודעה פנויה וממוקדת, ובכל זאת, יש להם ימים טובים ורעים, הרבה פעמים הם רואים דברים בבהירות לגבינו, ולפעמים הם טועים.
אם הם מורים טובים, הם לעולם לא יבקשו מאיתנו לוותר על שיקול הדעת שלנו או יתיימרו לדעת מה נכון לנו במקומנו, ובמקום זה, ילמדו אותנו להתבונן ולהקשיב כדי להרגיש בעצמנו, גם אם זה שונה מההנחיה שלהם.
ו.
ראם דאס אמר פעם משפט שאני זוכרת עד היום: הוא אמר שאנשים חושבים שמורים רוחניים או מתרגלים מנוסים, מפסיקים בשלב מסוים לחוות קינאה, חרדה, התקפי כעס ושאר רגשות אנושיים לא נעימים, ושהתרגול ממתן את עוצמת סערות הנפש. אבל זה שטויעס, הוא אמר ביידיש, ברור שהם ממשיכים לחוות את כל אלה במשך כל ימי חייהם - הם פשוט מתישהו מפסיקים להתרגש מהעובדה הזאת.
בעיני, זה הערך המרכזי של תרגול ארוך שנים: האפשרות לקבל את הקיום האנושי במלואו, על כל העוצמות, המנעדים וחוסר היציבות שלו, וללמוד איך למצוא שיווי משקל בתוכו, לחיות עם השלם הבלתי מושלם הזה, בשלום.
