סביר להניח שמי ששמע את ד"ר יוחנן גרינשפון באסיפה הכללית של ארגון מורי היוגה ביום שישי האחרון, נשאר עם הניסוח של גרינשפון להגדרת היוגה בסוטרה השניה של פטנג'לי: היוגה היא הפסק הזיהוי העצמי עם מצבי הנפש.
וזאת בניגוד לרוב התרגומים הנפוצים לסוטרה הזאת, כולל התרגום הנפוץ של גרינשפון עצמו שמגדירים את היוגה כהשתקה/ כיבוי/ בלימה של תנודות התודעה.
מה שיפה כל כך בניסוח החדש שהביא גרינשפון, הוא הרלוונטיות שלו לחיי היום יום של מתרגלי יוגה ולהבנה הדרמטית, שהתהליך הטרנספורמטיבי של היוגה לא כרוך בהכרח בשינוי התנודות, אלא באפשרות להרגיש ולחוות אותן מבלי לזהות את עצמי איתן.
גם פטנג'לי עצמו, בהמשך הטקסט מסביר באופן בהיר שאת תנודות התודעה והנפש, אי אפשר באמת לעצור, מכיוון שגם התודעה היא מבנה חומרי, אמנם חומר מעודן, אבל עדיין שייכת לעולם החומר וככזאת, חלים עליה כל חוקי עולם התופעות (פרקריטי), היא יחסית, משתנה כל הזמן וחולפת.
השינוי התודעתי שקרוי עצירה (נירודהא), הוא לא באמת עצירה, אלא זרימה רציפה ושלווה של תנודות מסוג מסוים (נירודהא סמסקרה) שמאפשרות לתודעה להתכנס בתוך עצמה, וכשאלה הופכות דומות אחת לשניה ובסופו של דבר זהות זו לזו, ההתחלפות של תנודה בתנודה זהה לה, נחווית כחוויית עצירה בתודעה.
ומה מאפשר לתנודות בתודעה להפוך להיות תנודות של עצירה? -
הפסקת ההזדהות העצמית איתן.
ב.
ולמה קפצתי ככה, למים העמוקים של התובנות האלה, כבר בתחילת ההרהור שלנו?
כי הן מגדירות יפה את מה שאני מנסה להרהר בו היום והוא: שתרגול היוגה לא עוסק בשינוי המציאות החיצונית (בין אם היא מתרחשת מחוצה לנו או בתוכנו), אלא בשינוי העמדה הפנימית מולה, באמצעות התרגול.
התרגול לא עוסק בניסיון להתנגד למה שקורה אלא בתשומת הלב להתרחשויות העולות, לצמדי הניגודים: לחום וקור, לעונג וכאב, לכיווני התנועה השונים בגוף, לעבר ולעתיד - ולניסיון לחפש בתוכם אמצע ולהתייצב בו.
במילים אחרות: מכיוון המציאות נמצאת בתנועה ותנודתיות מתמדת שפועלת בעיקר בגלים
אפשר להשוות אותה לים. אי אפשר לצפות מהמציאות שלא יהיו בה תנודות ממש כפי שאי אפשר לצפות מהים שלא יהיו בו גלים - מה שאפשר לעשות הוא ללמוד למצוא שיווי משקל על הגלים.
האמצע, הוא רגע של שיווי משקל על התנודות שמחזיק עד שמשהו חדש מפר את שיווי המשקל.
וזאת המיומנות הגופנית, הרגשית והמנטלית שתרגול היוגה בעצם מלמד.
ג.
כשמביאים בחשבון את הגלים או התנודות כמצב נתון, מתפתחת עם השנים פחות ציפיה ליציבות וקביעות במצבי החיים, או לפחות פחות בהלה מהציפיה ומהאכזבה שבאה בעקבותיה, כי ככה זה.
זה אומר שגם הנפילות שלנו, התקופות הקשות, הלא מאוזנות, המתסכלות, החלשות הן חלק מהדרך, בלי ליפול אי אפשר ללמוד לקום, משברי האמונה בדרך מניעים אותנו לחפש את הדרך חזרה למה שתומך, הסטיות מהדרך דוחפות אותנו למצוא את הדרך חזרה אל השביל שלנו, זה שמרגיש לנו נכון וטוב.
זה נכון לגבי, שהייה בים הממשי, ונכון לגבי תהליכי ריפוי ושיקום:
כשמתחילים תהליך שיקום, צריך לצפות לנפילות האלה, לזהות אותן כשהן באות,
וגם אם הן ממש לא נעימות, לראות אותן כחלק מהדרך השלמה שיש בה תנודות, גלים עולים ויורדים, גם מערכות הגוף שלנו פועלות באותו האופן, מערכת העצבים ומערכת הנשימה, נעות בין הפעלה ועוררות לרגיעה והרפייה, קצב הלב שלנו מעלה דופק כשאנחנו עושים פעילות מאמצת ואז נרגע בזמן מנוחה.
אי אפשר לצפות להיות כל הזמן למעלה או כל הזמן למטה, אבל אפשר להשפיע על אופי התנודות.
אפשר לטפח בהדרגה מצב שבו התנודות מתונות יותר ופחות קיצוניות, אפשר לטפח חוסן שעוזר לנו להיות גם במצבי קצה, חוסן שמתפתח מעצם המעבר בין מאמץ למנוחה.
ד.
מכאן משתמעת ההבנה שגם אמצע הוא דבר גמיש, משתנה כל הזמן.
והדבר היפה בו הוא שהוא נמצא בלב ההתרחשות לא מחוצה לה, והוא עצמו מורכב מהקצוות, מכיל אותם. אם נסתכל על הגוף שלנו בתרגול, האמצע שלנו מכיל את הימין והשמאל, את הלמטה והלמעלה שלנו, את הקדימה והאחורה - מפריד ומחבר ביניהם.
הוא נקודת המפגש של כל אלה, והוא גם מקום חדש בין צמדי הניגודים, מקום שהוא "גם זה וגם זה", ובו זמנית "לא זה ולא זה" - שם מתרחשת הפסקת ההזדהות.
זה אומר שכדי להרגיש תחושת מרכז, לרוב אין צורך לצאת ממה שיש עכשיו, אלא לצלול עמוק אל הפנים. ולמצוא את שיווי המשקל השברירי בין החלקים השונים.
כשאנחנו מגיעים לפעמים לרגעים לתחושה הזאת, הדברים לא באמת צריכים להשתנות כדי שנרגיש בסדר, או יותר טוב.
תחשבו רגע על תרגול היוגה שלכם, ועל כל הפעמים שעליתם על המזרון בחוסר חשק, מוטרדים, עייפים, כעוסים, ולאט לאט משהו נהיה אפשרי יותר, מפוייס יותר, למרות שכל הכאבים והטרדות נשארו כפי שהיו, אבל משהו בכם השתנה מולם, הזיהוי העצמי איתם פסק או פחת, ונהיה אפשרי להרגיש ולחוש אותם, בלי לסבול מהם כל כך.
ה.
לפעמים יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי שציפיתי שבשלב הזה, אחרי 20 שנות תרגול מסור, הדברים יהיו קלים יותר בשבילי, החיים יהיו קלים יותר, וכל פעם מופתעת מחדש לגלות שאני עדיין חווה באותה העוצמה רגשות של כאב ושל עונג, ואולי אפילו ברגישות גבוהה יותר.
אבל אחרי שאני נותנת לעצמי להיות מאוכזבת, אני בדרך כלל נזכרת שהדברים אכן קלים יותר.
לא במובן שחוויות החיים קלות יותר, אלא שהמיומנות למצוא בתוכן שיווי משקל השתפרה.
אני מבזבזת פחות זמן ואנרגיות על התבוססות בקשיים שאני פוגשת, ואחרי שאני מפנה מקום לזהות ולהרגיש אותם, משהו בי פונה יותר מהר למצוא תמיכה והתארגנות פנימית בתוכם.
ובפעמים שדברים עדיין מטלטלים אותי חזק יותר או שולחים אותי למערבולת של ייאוש ובלבול, לפעמים אני מתאמצת מאוד לחתור כדי לצאת ממנה, ואז נזכרת שאפשר גם פשוט להישען אחורה, וגם בלי שאתאמץ כל כך, הזרם בסוף יסובב את הסירה שלי ויקח אותה שוב בכיוון הנכון.
ואני שמה לב שאפילו במקומות הנמוכים והעצובים שלי, עם השנים אני פחות נבהלת, פחות דוחפת או מושכת, פחות נאחזת או הודפת, איכשהו אני מוצאת את עצמי באמצע של המצב,
מרגישה הכל אבל פחות מזוהה עם המחשבות והרגשות שלי, ו"המתבונן ששוהה בטבע האמיתי", הופך להיות תחושה הגיונית ומוחשית בתוכי.
