אחד הנושאים שאני נשאלת עליהם הכי הרבה הוא החיבור שבין תרגול היוגה בשיעור או בבית ובין החיים. ליתר דיוק מה שהרבה אנשים סקרנים לגביו הוא איך העבודה שאנחנו עושים עם הגוף והנשימה בשיעור משפיעים על החיים שמחוץ למזרון, ומשנים אותם בכיוונים שאנחנו רוצים שישתנו - זה הנושא שאני מהרהרת בו היום.
זה נושא רחב שיש לי כל כך הרבה מה להגיד עליו, ואני מקווה שאצליח לעשות בו סדר, למענכם ולמעני.
ב.
אני חושבת על הנושא הזה הרבה כשאני יוצאת להליכה בשדות ליד ביתי.
יש להליכה יתרונות בריאותיים רבים, אבל הסיבה המרכזית שגורמת לי להתמיד בה, קשורה למה שקורה לתודעה שלי בזמן הזה: ההליכה בחוץ היא גשר שמאפשר לי לעבור ממצב חשיבה למצב התבוננות, משהו בקצב ההליכה והנשימה שמסונכרנת אתו, מייצר שקט בגזרת המחשבות, ואת מקומן תופסת תשומת לב עדינה למה שקורה בתוכי וסביבי. המעבר הזה בין שני מצבי התודעה, הוא פועל יוצא של תרגול היוגה ארוך השנים: הוא מתרחש כמעט בכל פעם שאני עולה על המזרון, ואז מאפשר לזה לקרות בעוד ועוד מצבים.
ג.
תשומת הלב העדינה הזאת היא אולי הדבר המרכזי שמשתנה בעקבות התרגול ומחלחל לחיי היום יום. וכך יוצא שבהליכות האלה אני מבינה יותר ויותר עד כמה החלקים החשובים בתרגול היוגה, הם אלה שמתרחשים מחוץ לשעות האימון המובנה: הם מתבטאים בנקודת המבט, באופן שבו נתפסת המציאות, בתקשורת הפנימית ועם אחרים, בתגובה למצבי קונפליקט, באפשרות לבוא במגע עם מודעות עמוקה ודקה שמתעוררת ותומכת בתוך מצבי החיים, הנעימים והמכאיבים שפוגשים אותנו. התרגול על המזרון הוא כמו אימון, "על יבש", באופן מבוקר ומונחה, והחיים שמחוץ למזרון הם האימון "על רטוב" - שדה האימון האמיתי של היוגה.
אני חושבת שתרגול שלא נוגע ומחולל שינוי בשדה החיים עצמם, מחמיץ משהו מהמהות העמוקה של היוגה.
אני אנסה להביא לכאן כמה דוגמאות לפעפוע הזה של מיומנויות התרגול אל שגרת החיים, בתקווה שהחיבורים יאפשרו תנועה טובה יותר בין השניים וישום בהיר יותר של עקרונות התרגול.
ד.
בניגוד למה שרבים חושבים, יוגה היא אינה שיטה אחת לכידה, אלא אוסף אין סופי של מסורות תרגול שהתפתחו לאורך 5000 השנים האחרונות, רובן מתוך פעילות פולחנית שהחלה בעולם העתיק, ועיקרן הוא מפגש עם הטבע הנשגב. גם האיזכורים למילה יוגה שמופיעים בטקסטים היוגיים העתיקים ביותר, לא התכוונו כלל לתרגולי היוגה שאנחנו מכירים במאות האחרונות.
חלק מהמסורות תרגלו התכחשות לגוף והתעלות מעליו, חלקן חתרו להיכרות עמוקה עם היסודות הבסיסיים ביותר שלו, חלק מהן הטיפו לפרישה מחיי היום יום, ואחרות טענו למילוי התפקיד והייעוד של כל פרט בחברה בתוך הסדר החברתי, מסורות מסוימות עסקו רבות בגמול שיתקבל עבור קיום התרגולים, מסורות אחרות בכוחות שהתרגול מעניק לדבקים בו - אבל לכולן כמעט, משותפת השאיפה לבוא במגע עם רובד עמוק של המציאות בתוכנו ובקיום כולו.
ה
לפני כמה שנים השתתפתי בפאנל מורים ליוגה שהתכנס בפסטיבל ישראל ליוגה.
נושא הפאנל היה יוגה בחיי היום יום. אתי על הבמה ישבו חמש מורות ותיקות ומוערכות (שמאוד התרגשתי לשבת לצידן) וכל אחת מאיתנו התייחסה לסוגיה שונה בנוכחות של היוגה בחיי היום יום.
כשהגיע תורי לדבר, אמרתי שעבורי יוגה היא חיי היום יום: היא קשורה לאיך שאני מתנהלת בתוכם, איך העקרונות הפילוסופיים שלה מקבלים ביטוי בפעולות הפשוטות ביותר של שגרת החיים, איך היא מלווה אותי מול פחד, עצב ואובדן.
ו.
שיעור היוגה ומה שקורה בו על המזרון הוא מיקרוקוסמוס קטן של החיים.
מה שעולה בנו בגוף ובנפש על המזרון, עולה בנו גם בחיים. במהלך אימון יוגה, אפשר לקבל מושג, על האופנים שבהם אנחנו מתמודדים עם קושי, על איך אנחנו מגיבים לפחדים, לאכזבות, לתסכול.
איך הגוף מתארגן לקראת תנוחות מאתגרות, ואיך נפתחת עבורנו הזדמנות להתארגן במודע באופן יעיל יותר, איך לגייס ולרתום את הגוף, התודעה והחושים שלנו לטובת תנועה מיטיבה, בעזרת מנח הגוף, תשומת הלב והנשימה. משמעותה המקורית של המילה יוגה היא הרתימה הזאת.
עם הזמן שעובר בתרגול עקבי, מתחילים לשים לב לאותם הדפוסים שעולים על המזרון וצצים גם בסיטואציות שונות בחיים, ויש איזה רגע כזה שבו מבינים שגם באותן סיטואציות יומיומיות מהחיים אפשר להתארגן אחרת באמצעות מנח הגוף, תשומת הלב והנשימה.
ז.
יש לי תלמידה ותיקה מאוד, שהנושא המרכזי שאנחנו עובדות עליו הוא התמודדות עם פחד.
לאורך 15 השנים שאני מלווה אותה קרו הרבה דברים בגוף ובנפש, מחלות כרוניות, פציעות ומגבלות ששינו את מוקד תשומת הלב שלנו ואופי התרגול, אבל דרך כל המצבים האלה, מלווה אותנו הפחד מכאב, מהאפשרות להזיק, מכל תחושה בלתי מוכרת.
לאורך השנים, אנחנו מתבוננות על הרגש הזה שמרים את ראשו מחדש ובוחרות מה לעשות אתו: איך לארגן את המרחב כך שיהיה וירגיש בטוח, איך אפשר לפחד ולפעול בכל זאת בצורה שאינה משתקת, איך אפשר לשים לב לגבולות שונים בהרגשה, מתי מתקרבים לגבול, איך זה מרגיש, ואיך אפשר להתארגן מחדש באופן שמאפשר להמשיך, לעצור או לשנות כיוון. איך לזהות את הפחד ולא להיבהל מזה שהוא מופיע, מה מאפשר להרחיב את הגבול מבפנים.
ח.
בהליכה הבוקר היתה לי תובנה: "בגלל שאני פוחדת יחסית מהרבה דברים, החיים הם דבר שמצריך ממני הרבה אומץ". האומץ שלי לא תמיד מתבטא בביצוע הפעולה על אף הפחד, אלא במוכנות לראות אותו, לזהות אותו, "למשש" את הגבולות שלו, לבחון כל פעם מחדש איך נכון להתמודד אתו. לפעמים אני עוקפת אותו, לפעמים מדלגת מעליו, לפעמים, "מרפדת" את המציאות שלי בדברים שגורמים לי להרגיש בטוחה ואז חוצה אותו, לפעמים אני מוותרת מראש בגללו. אבל יש עירנות וכנות במערכת היחסים שלי אתו, והיא זאת שמובילה אותי בדרך. זה חלק מתרגול היוגה שלי.
ט.
בהאטה יוגה פרדיפיקה נאמר שההאטה יוגה (היוגה של עבודת הגוף) היא גרם המדרגות שמוביל אל הראג'ה יוגה (החלק שעוסק בתרגול התודעתי).
ולמרות שבין אסכולות היוגה השונות יש הבדלי עמדות ודעות, כולן מסכימות שייצוב והשקטת ההכרה הן הדבר המהותי ביוגה והכלי לתרגל אותן הוא מדיטציה.
היום גם יש ידע מחקרי נרחב על כך שמדיטציה מקלה על כאבים, משפרת את כושר הריכוז, מסייעת לויסות מערכת העצבים ולשליטה רגשית, משפרת תפקודים קוגניטיביים ומחזקת את מערכת החיסון.
בתרגול על המזרון אפשר ממש להרגיש בגוף, איך תרגול האסנות ועבודת הגוף מרככת, פותחת, מנקה ומשחררת אותו ממתח ושאר רעשי רקע ומכינה את המערכת כולה לחלק המרכזי בתרגול שעוסק על פי רוב בישיבה שקטה ומיקוד תודעתי. הרבה פעמים בסוף שיעורים בסטודיו, מישהו אומר שעכשיו אפשר באמת לשבת למדיטציה.
ובכל זאת, תרגול היוגה במערב מזוהה בעיקר עם עבודת הגוף. מיליוני אנשים מתרגלים יוגה סביב העולם, ומתוכם אחוז קטן למדי מתייחס למדיטציה כחלק המהותי של דרך היוגה השלמה.
בעיני, תרגול מדיטציה הוא הדבר שמפגיש אותנו בצורה המוחשית ביותר עם התודעה שלנו כפי שהיא, בלי להנחות אותנו לעשות משהו בקשר לזה מלבד לשלוט בתשומת הלב שלנו.
אני מוצאת שהרבה יותר מאתגר אותנו להיות עם דברים כפי שהם מאשר לתרגל פעולה אקטיבית. מצד שני, כשמתרגלים להתייצב מול המציאות על כרית המדיטציה, נהיה אפשרי להתייצב מול החיים.
י.
אחד הדברים המוכרים למתרגלי יוגה היא אותה התחושה שמתעוררת במהלך התרגול או בסופו, של איזושהי התבהרות וחשיפה של תחושה יציבה, חמימה ואינטימית בפנים שנמצאת שם כל הזמן, מאחורי התנודות, והסערות של החיים, ש"רק" צריך לנקות מעליה את השכבות האלה, כמו שמנקים מראה מאבק.
בזמנים של קושי, עצב וחוסר אונים, כמו אלה שיש לנו בשפע עכשיו, מתבסס זיכרון החוויה הזאת, ידיעה שהאיכות הזאת נמצאת שם וקריאת כיוון לחזור אליה מכל המקומות שבהם הנפש שלנו משוטטת.
