תמיד מצחיק לראות פעוטות שרוכשים עבורם שפע של משחקים משוכללים, מגרי חושים וחדישים ובסוף מה שהכי מעניין אותם זה סיר מטבח וכף עץ, או להתחבא מתחת לשולחן או להעביר גרביים לסל כביסה ואז לשפוך אותן שוב.
או בעלי חיים שיש להם צעצועים מצפצפים ומקפצים ובסוף הדבר שהם הכי אוהבים זה הקרטון של הבלנדר שמחכה בחוץ שאזרוק אותו.
בסוף זה תמיד הדברים הפשוטים, שתומכים בבסיס החיים שלנו: אדמה, שמש, אוויר נקי, מגע, קשר עם אדם אחר, מבט אוהד ותחושה שאנחנו לא לבד, מחוברים לקיום שגדול מאיתנו ולכוחות החיים שמצויים מסביבנו ובתוכנו.
אבל לפעמים בתוך השגרה שלנו אנחנו הופכים קהים כלפי מה שנמצא מתחת לאף שלנו וצריכים לצאת מהמקום שלנו, לעשות דרך או מסע ולהגיע למקום חדש, תפאורה חדשה שבה בסופו של דבר נמצא חיבור מחודש עם אותם דברים בסיסיים שטוענים אותנו.
אני תמיד נדהמת מאיך שבכל מיני מקומות יפים בעולם, מעבר להתפעמות מנופים מרשימים וחזקים, מה שאני אוהבת לעשות הוא לפגוש אנשים, ללכת בשבילי הכפר או ביער, לעצור ולשתות תה ולהקשיב לציפורים, והרי יש לי את זה ממש מחוץ לבית, אבל לפעמים אני חייבת לעבור את המסע הזה כדי שזה יהיה לי נגיש ושאוכל להעריך את זה.
אז בימים הקשים והעכורים האלה, אני נאחזת בכל פיסת אור ונחמה שיש בסביבתי, ולפעמים כשאני מרגישה שמדד ההתפעמות שלי צונח והכל נראה לי אפור ולא מרשים אני לוקחת את עצמי למקום אחר כדי לעורר שוב את אותה התחושה הפנימית של חיבור ונחמה והשתאות מהקיום.
