שיעור היוגה הבוקר נפתח בתחושת חרדה וחוסר אונים של המתרגלות שבאו. דיברנו על למידת המיומנות להיות עם מה שיש עכשיו. להסכים לזה שזה ככה עכשיו, בלי לאהוב את זה או לקבל את זה אלא פשוט ללמוד לשהות בתוך זה.
לנסות לנטרל את המאבק להשתחרר מהכאב, שמוסיף על הסבל שלנו גם את כאב המשאלה לשנות את המצב וגם את כאב כישלונה..
סיפרתי להם על מה ששמעתי מיעקוב רז לפני כמה ימים אודות הבהירות. התפקיד המרכזי של תרגול מדיטציה הוא ביכולת להעניק לנו איזושהי בהירות, הוא אמר. ובעולם הרוחני, בהירות משויכת על פי רוב לתחושות רוגע, שלווה ושקט פנימי, אבל לפעמים הבהירות שלנו היא לגבי התחושות הקשות שיש עכשיו:
בהירות לגבי הפחד, בהירות לגבי הכעס, בהירות לגבי תחושת בלבול וחוסר אונים, ולפעמים, גם לבהירות הזאת יש ערך גדול בשבילנו. כי היא עושה את ההבדל בין ההזדהות המוחלטת עם מה שקורה ובין המודעות שיש עכשיו התרחשות ואני יכולה להבחין בה - היא שלי, אבל לא אני, לפחות לא כל מה שאני.
משם והלאה כל השיעור הוקדש ליכולת לפנות מקום לשהייה עם מה שיש. לרכך את הכיווץ והרצון ללכת מכאן, לעשות מקום, לרווח, להגמיש את גבולות המיכל, כמו שהיוגה יודעת לעשות: נשמנו אל הלב ומהלב, שלחנו את התנועה שהצטברה במרכז החזה, החוצה ופנימה אל תוך הגוף. הורדנו קצת מהדומיננטיות של הראש לטובת מרכזים תבוניים אחרים.
בסוף השיעור, שמעתי את עצמי אומרת שהאושר והחוסן שלנו באים מתוך היכולת שלנו לשאת מורכבות וזאת העבודה הפנימית העיקרית שלנו בימים האלה, במקביל לפעולות שלנו לשנות את המצב לטובה. וגם ההיפך, כשהיכולת להחזיק מורכבות משתפרת, הבחירות שלנו נשענות על ראיה רחבה ובהירה יותר.
