השבוע עבר עלי בסימן מפגשים עם המוות.
אמנם החיים מספקים מפגשים עם המוות כל יום, עבור מי שמסכימים להתבונן בהם בתשומת לב, אבל הנוכחות שלו מורגשת במיוחד כשמישהו קרוב עומד למות כפי שקרה לי השבוע כשחלה החמרה משמעותית במצבו של חבר חולה, והתבהרה ההבנה שאלה ימיו האחרונים.
איזה מן ביטוי זה "ימיו האחרונים"? על כמה ימים מדובר כשמדברים על סוף הדרך? לא ברור. לפעמים נראה שהחיים אוזלים במהירות גדולה, הרזון, חוסר התיאבון, חוסר התקשורת וערפול החושים ונראה שהנה תכף, זה עומד לקרות היום או מחר, ואז משהו מצטלל ומתבהר, וכוחות החיים נאחזים, ונדמה שזה יכול לקחת עוד זמן, ובכל זאת, לאף אחד אין ספק, שאנחנו בימים האחרונים.
אנחנו קבוצה של חברים ומשפחה, נמצאים שעות סביב מיטתו, לפעמים בשיחה אתו, לפעמים בשיחה בינינו על שגרת היום יום, לפעמים הוא שוקע לשינה עמוקה ועלינו נופלת שתיקה, לפעמים עולה צורך בפעולה מסוימת וכולנו נרתמים, להזיז, להרים, להביא לקפל, להכין, לתמוך, להחזיק, לברר.
מתקשים לקלוט את המהירות שבה הדברים מתדרדרים, יש רגעים שהלב נחרד בהם, סביב איבוד העצמאות הבסיסית לשלוט בגוף, לנוע, להחזיק דברים, האחות של הוספיס הבית מסבירה לנו שהגוף עכשיו לוקח אנרגיה מאיברים חיצוניים כדי לקיים איברים פנימיים יותר ולכן הרזון וחוסר התיאבון. ויש רגעים של חסד גדול, של קירבה אנושית, של מגע, של מסירות בין חברי נפש.
ב.
גם התגובה הרגשית למה שקורה מתרחשת בגלים, נובטת, מתעצמת ושוב נסוגה.
לפעמים נופל עלינו יגון כבד ואנחנו מסתובבים אתו כל השבוע, לא חשוב איפה אנחנו נמצאים, והוא מתערבב עם היגון על שאר הדברים שקורים לנו ומסביבנו, כאב האובדן והפרידה ממה שהיה, הסופיות הזאת של החיים, של תקופה שלא תשוב, על הסבל, על המוות המיותר, על הבורות האנושית שמייצרת רוע ואלימות.
ולפעמים, כאילו משום מקום משהו משתנה ביחס לפרידה, ולמרות ההבנה בראש שהחבר שלנו לא יהיה בגופו בקרוב, משהו בנו מרגיש כאילו הוא עומד לצאת למסע ארוך, כמו שעשה פעמים רבות כל כך בחייו, למקומות רחוקים, והתרגלנו לקבל ממנו כל מיני אותות חיים במיילים, בהודעות כתובות. ברגעים האלה נראה שגם עכשיו נצטרך ללמוד לקלוט ממנו איתותים בדרכים חדשות, דרך פרחים שאהב, רעיונות ותכונות שמזוהות אתו, בדיחות שהתפתחו בהומור הפרטי שלנו.
ג.
ככה זה, אנחנו מתחילים להיפרד, לרכך את לפיתת הקשרים שמחברים בינינו, לפעמים זה כואב כל כך להרפות, לפעמים מרגיש משחרר. אנחנו מתאבלים. ותוך כדי התנועה הזאת עולה השאלה, על מה אנחנו מתאבלים: על סופו הקרוב של היקר לנו או על עצמנו - על חיינו בלעדיו? על סופנו המתקרב? על סופיות החיים בכלל?
ד.
הפרידה מאמא שלי היתה אולי המפגש המטלטל ביותר שחוויתי עם המוות.
אמא שלי היתה מוכנה למות, היא ייחלה לסיים את פרק המחלה בחייה, מוכנה להיפרד מהחיים - אנחנו בני המשפחה שלה, ממש לא היינו מוכנים לזה. הפרידה ממנה ברובה היתה כרוכה בצער הבלתי נסבל על חיי בלעדיה. בכאב ההתנתקות מהנוכחות הפיזית שלה בעולם: מהגוף, מהריח שלה, מהקול והמגע שלה, מהצורך לחיות את שארית חיי ללא הקיום החומרי שלה. ופירושה העמוק היה פרידה ממה שהקיום החומרי הזה ייצג עבורי - פרידה מתחושת הביטחון והאהבה, והקושי לעורר אותם בתוכי בלי התזכורת הפיזית של קיומה.
ה.
סוטרה 2.15 ביוגה סוטרות לפטנג'לי מדברת על כושר ההבחנה, שמי שמשיג אותו רואה את הסבל הכרוך בכל דבר בחיים, מעצם הכאב שכרוך בתהליכי השינוי, בגלל הבשלות הסמסקרות (הרשמים העמוקים המוטבעים בנו) ומעצם ההתנגשות הבלתי פוסקת של מצבי החומר (הגונות).
מי שיש לו ראיה מבחינה כזאת, יכול לראות איך גם דברים טובים וחוויות נעימות, הן מקור לסבל, כי הן עומדות להשתנות ולחלוף, והשינוי הזה כואב.
כמה סוטרות אחר כך (2.19) מגדיר פטנג'לי את מצבי החומר (הגונות) כמחולקים לארבעה שלבים: פרטני, כללי, מובחן ובלתי מובחן. הפרשנויות מתייחסות לאופן שבו אנחנו רואים אובייקטים חומריים, ונותנות דוגמה נפוצה שבה מונחים לפנינו כלי-חימר שונים: בשלב הראשון התודעה מתבוננת בהם ורואה אותם באופן פרטני כצלחת, כוס, קערה וכ', בשלב השני היא רואה אותם באופן כללי ככלי קיבול למזון ומשקה, בשלב השלישי היא מצליחה לראות אותם גם ככלי קיבול שונים וגם כעשויים מחומר אחד, ובשלב הרביעי התודעה רואה לפניה רק חימר - כל ההבחנות נמוגות ורק המהות נשארת.
הדוגמה הזאת מנסה להסביר באופן פשטני את מערכת היחסים המורכבת בין הרואה לנראה.
הגונות הן תכונות שמאפיינות את החומר כאשר התודעה שלנו מכוונת לאובייקטים, כשההבחנה הופכת מעודנת יותר, התודעה מתחילה לראות את החומר (פרקריטי) באופן מעודן יותר ויותר ובסופו של דבר היא רואה מאחורי כל מצב חומרי את המהות - הטבע המודע והבלתי משתנה שבנו (פורושה).
ו.
בכל מה שקשור במוות (ובינינו, מה לא קשור במוות?), הראייה הזאת היא כלי עזר עבורי.
היא מלמדת אותי להתבונן באופן מובחן ומעודן יותר במצבים ובאנשים שאני נפרדת מהם, החל מהאובדן של הפרטי וכל מה שהיה עבורי, דרך הכללי יותר, עד שאני רואה את המהות שלהם, האהבה שהיתה שם, האהבה שנשארת אחרי שהגופים מתפוגגים. או כמו שאומר סטיבן ג'נקינסון:
"אבל הוא האופן שבו אנחנו אוהבים את הדברים שנגמרו".
ו.
אני מתבוננת במה שקורה עכשיו בארץ הזאת שלנו. באופן שבו אנחנו מתאבלים על השינויים המהירים שהיא עוברת, נלחמים על חייה ועל חיינו כפי שהכרנו ואהבנו בה, מנסים להנשים ולהחיות אותה בהפגנות ועצרות ותרומות ומודעות ופעולות מחאה. אני לא יודעת אם נצליח, הלוואי שנצליח.
האבל הפרטי על הפרידה מחבר שעומד למות שרוי ומעוגן בתוך תחושת אבל גדולה יותר על שינויים מהירים שמתרחשים סביבי, על פרידה מדרך חיים חופשית, שיוויונית עם מערכת צדק שהתרגלתי לחיות בה ואולי לקחתי כמובן מאליו.
לרגעים אני מצליחה להתבונן בשינויים שמתרחשים ולראות אותם דרך מצבי החומר, מהאופן הפרטי שבו תהליכים קורים כאן וההשלכות המיידיות שיש לזה על החיים כאן, דרך האופן הכללי שבו מדינות עוברות שינויים, אומות קמות ונופלות, ולבסוף לזהות את המהות, הרצון לקיים את החיים ולתמוך בהם, את האהבה.
