כשלאה גולדברג כתבה ב-1943 "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד" נשמעו קולות ביישוב העברי בארץ שלא הבינו איך היא יכולה להרשות לעצמה לכתוב שיר תקווה על חדוות החיים הפשוטים, בזמן שבאירופה מתרחשת מלחמת העולם השניה וסיפורי זוועות על גורלם של היהודים התחילו להגיע. היא אמרה אז, שדווקא בזמנים של מלחמה ומשבר חובתו של המשורר היא לכתוב על כוחות החיים, לעורר אותם לחיים.
ב.
נזכרתי בסיפור הזה על לאה גולדברג, כי בשיר הזה יש נימה שכמעט לא יוצא לי לשמוע במציאות סביבי: כמיהה לחיים פשוטים, ש"מֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". ובעיקר נימה של שאלה וכמיהה, הלך רוח שְׁאֵלָתִי. זאת כמיהה שאני מזהה בתוכי, במיוחד בחודשים האחרונים לנוכח גל חדש של ידענות נחרצת.
ג.
השבוע כתבתי פוסט על הנושא של ריבוי המנטורים והמאמנים לחיים בריאים.
זאת תופעה שאני מתבוננת בה בסקרנות וברתיעה: מבול של פנים שמדברות אלי במדיה החברתית, מסבירות איך כדאי שאתנהג כדי שיהיו לי חיים טובים: מה שלוש הפעולות שחשוב שאעשה כל בוקר, מה אני מוכרחה לעשות כדי לשפר את השינה, ומה הם ארבעת הטיפים החשובים ביותר לעיכול בריא.
יש מורה ליוגה שחוזר ואומר בסרטונים שלו, שמי שלא מתרגל כל יום את תנוחה X הוא פראייר. לא פחות מפראייר! ובאותה הזדמנות הוא מזמין אותי להפסיק להיות פראיירית ולהתחיל לתרגל את התנוחה המדוברת.
ד.
ככל שהבלבול וחוסר האונים מול המציאות גדלים, כך עולה מידת הנחרצות של העצות, הנוסחאות המוכחות והצורך למצוא פיתרונות לחיים נכונים.
זה מסקרן אותי, כי גם אני מלווה את חייהם של אנשים מקרוב, וחשה את הצורך לעזור למצוא פיתרונות ושבילים לחיים טובים יותר.
בתחילת המלחמה הרגשתי על בשרי איך חוסר האונים מוביל אותי לחפש את מה שבאחריותי, ומאפשר לי להחזיר מעט שליטה על הסיטואציה:
לא יכולתי לעשות הרבה עם חוסר הוודאות, אבל יכולתי לתמוך באנשים אחרים, לא היה לי מה לעשות עם הדאגה של תלמידיי לילדיהם בצבא, אבל יכולתי להיות איתם ולנשום איתם, וביחד לתרגל פעולות מקלות ומווסתות כדי להתמודד עם המתח, לא יכולתי לשלוט בפחד הקיומי שהרגשתי, אבל יכולתי לפרוק את המתח, להסדיר את הנשימה ולארגן את המחשבות באופן שמייצב אותי.
ה.
אני מבינה את הצורך לתת פיתרונות ברורים של "עשה ואל תעשה" מול אי הוודאות האישית והחברתית שכולנו חווים כבר חודשים. אבל ככל שעברו הימים, משהו בעמדה הידענית, הרחיק אותי מהיכולת להתבונן ולשהות עם החיים - החיים השבריריים, המסתוריים, המשתנים מרגע לרגע, הפועמים.
הצורך להכניס את החיים לסכמות, נוסחאות, פרוטוקולים לבריאות, לשינה טובה, להצלחה עסקית, מנע ממני להודות שבמפגש האמיתי עם המציאות אני בעצם לא יודעת.
דווקא כשהסכמתי להכיר בזה, משהו נפתח ובאה הקלה, אפשרות לבוא נקיה יותר ולפגוש את מה שמולי ובתוכי, בנוכחות, בלי לכמת או לתקן אותו. מסתבר שאל האיכות הזאת, אנחנו בני אדם, כמהים עוד יותר מהרצון שמישהו יגיד לנו מה לעשות ואיך לחיות את החיים האלה.
ו.
גסטון בשלאר אמר: "התודעה רואה שוב ושוב אובייקטים. הנשמה לעומתה, מוצאת בתוך אובייקט אחד את הקן של העצום" - רציתי לשוב ולהרגיש את סימני העצום בחיים שלי.
כדי להבחין בהם נחוצה עין מתבוננת סקרנית, אפשרות לרוקן את המיכל מידע קיים והסכמה למפגש עם המסתורין המובנה בחיים.
ז.
הנחמה במפגש הזה טמונה באפשרות להרגיש קרובה לליבה הפועמת של הקיום.
היא נובעת מתוך נוכחות מתבוננת, מתחושת השתאות מול הפלא של הקיום.
כשנמצאים שם, אי אפשר לטעות בזה: לפעמים פעימות הלב מאיצות, או העיניים הופכות לחות מהתרגשות, לפעמים גל של חום או התרחבות מציף, מורגשת תנועה של התקרבות אל לב הדברים, נוכחות שממשיכה להתקיים בזמן שהחיים משתנים ומביאים איתם, שמחה ועצב, פרידה ואובדן, פחד, בלבול וטראומה.
ח.
רעות גיא בר-גיל כותבת מתוך התנועה הזאת בספר השירים שלה:
שאיפה
אִשָּׁה עוֹמֶדֶת בְּפֶתַח בֵּיתָהּ
וּמִשְׁתָּאָה
קִירוֹת הַבָּתִּים מוּלָהּ נִצְבָּעִים אָדֹם-כַּתֹּם
צְלִיל כָּבוּשׁ שֶׁל כִּדְרוֹר רָחוֹק
הֵד שֶׁל נְבִיחָה
נְשִׁיפִה
כל כך הרבה תשומת לב מופנית ביוגה אל הרווחים בין התנודות:
הרווח שבין שאיפה לנשיפה, בין מחשבה למחשבה, הרווחים בתוך הגוף, במפרקים בין החוליות, הרווח בין מצבי תודעה, הרווח בין תנוחה לתנוחה שהוא גם המעבר ביניהן, המעברים בין יום ללילה ליום, בין עונה לעונה.
כשתשומת הלב נתונה למרווחים, אפשר לבוא במגע עם הרקע הרציף מאחורי התנועות, מרחב שנמצא בבסיס הדברים וגם מעבר להם.
כמו הדימוי הידוע של שמים כמרחב אינסופי שבו חולפים עננים, ציפורים, מטוסים, חרקים ממש כפי שמחשבות חולפות בתודעה הרחבה. כשתשומת הלב נעה מהאובייקטים אל הרקע הרחב שלהם, הנפש לא יודעת מה צריך לעשות או לא לעשות, היא פשוט נמצאת, משתהה, ומשתאה.
והרי, זה מה שהיוגה מנסה ללמד במהות העמוקה שלה: איך לחפש ולזהות בתוך האובייקטים הנראים בחיים את סימני הנשגב, שנמצא בבסיסם ובה בעת מעבר להם.
זה מה שאני מנסה לחוות בתרגול שלי ולהעביר לתלמידים שלי: כלים לפגוש בסקרנות את החיים (על כל מה שהם מביאים איתם), ולזהות בתוכם רובד עמוק של חיות, את הקן של העצום.
ט.
בניסיון לסכם את ההרהור הזה אני חוזרת לאיחול של לאה גולדברג:
"וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת, כְּאֶחָד הדשאים, כְּאַחַד הָאָדָם".
אין ספק שיש קווים מנחים שכדאי לאמץ למען איכות חיים טובה יותר,
יש עצות שאפשר ללמוד מהן, וודאי שיש פעולות ודרכים שמשפיעות לטובה על מערכות הגוף והנפש שלנו, ומעבר לידע האינסופי המועיל שקיים ביחס לכל אלה, אני מוצאת משמעותי ביותר את האפשרות להביט בעיניים טובות וסקרניות בבני אדם, ובמפגש הרוטט עם חיי היום יום.
