אחד הצרכים המולדים והבסיסיים ביותר שלנו, הוא הצורך להיות נראים.
בראשית חיינו אנחנו זקוקים לזה ממש כצורך הישרדותי, להיראות ע"י ההורים או האדם שמטפל בנו, להרגיש שאנחנו מרכז החיים של מישהו שרואה אותנו בעיניים טובות, שדואג לצרכנו הפיזיים ולא פחות מזה הרגשיים. כך אנחנו לומדים לווסת את עצמנו, לחוש תחושות ביטחון ומתוכן להעז ללמוד דברים חדשים, ליצור בסיס יציב מספיק שמתוכו נטפח נפרדות ועצמאות ושאליו נוכל תמיד לחזור.
דוגמה מצמררת שקראתי לא מזמן, מספרת על אחד ממחנות העבודה בשואה, שבו היה חדר גדול עם המיטות והלולים של תינוקות המחנה, המיטות היו מסודרות שורות שורות, והילדים הרכים היו מבלים בהן שעות ארוכות ביום בזמן שהאימהות שלהן עבדו.
הנשים שהיו עוברות במעבר כל בוקר בדרך לעבודה היו מלטפות בדרכן החוצה את ראשי התינוקות בשורת הלולים הראשונה בצמוד למעבר, ובדיעבד הסתבר שאלה התינוקות ששרדו, כנראה בגלל המגע והיחס המועט אך העקבי שניתן להם כל יום.
ב.
כשזה לא קורה כהלכה, משהו משתבש במערכות שלנו, בחלון ההזדמנויות הקצר של ילדותנו, שבו נבנים היסודות להתפתחות שלנו כיצורים חברתיים, כבני אדם בעולם, ומתבטא בין היתר ביכולת שלנו ליצור קשרים ומערכות יחסים מיטיבות.
ג.
העניין הוא שהצורך הזה להיראות נשאר איתנו לאורך כל החיים, והוא עדיין הכלי המרכזי שיש לנו לויסות מערכת העצבים. על פי רוב בזמן מצוקה, מה שיכול לתמוך בנו, הוא קשר עין ומבט מיטיב של מישהו אחר, יד על הכתף, חיבוק - משהו משתנה בפיזיולוגיה שלנו כשזה קורה ומאותת לגוף שאפשר להירגע.
בפועל עצב הואגוס מגורה ושלח אותות הרגעה לכל האיברים והמערכות שהוא מעצבב, ואז קצב הלב שלנו מאט, הנשימה מעמיקה, אנחנו יכולים לתקשר את הקושי שלנו מתוך אותה תחושה ראשונית שאנחנו במקום בטוח ולא לבד - גם אם אם בפועל המקום אינו באמת בטוח, אלה הפעולות שמשדרות את התחושת הביטחון למערכות שלנו ועוזרות לה למצוא איזון.
כשאין לנו מול מי ליצור את הויסות הראשוני, אנחנו יכולים ללמוד דרכים נוספות לעודד אותו, למצוא משאבים נוספים שמעוררים בנו תחושה טובה ולהפעיל את מערכות הויסות שלנו בעצמנו, על עצמנו באופן שמחקה מבט טוב ואמפתיה של מישהו אחר, ועדיין קשר אנושי מיטיב ומבט אמפתי נמצאים בבסיס של כל זה.
ד.
מאז התפתחה הטכנולוגיה הסלולרית, חיינו השתנו כליל, והפכנו לזמינים תמידית - לפחות בפוטנציאל. אבל באופן מוזר, זה הפך אותנו לזמינים פחות ונוכחים פחות בחיינו.
לפני כן, היו אוסף של פעולות שיכולנו לעשות רק כשהגענו הביתה, כמו: לדבר בטלפון, לבדוק מיילים והודעות, לגלוש ברשת, להגיב למישהו שחיפש אותנו, ובשאר הזמן, עשינו מה שעשינו ואי אפשר היה להשיג אותנו, זה היה מצב נתון שקיבלנו כמובן מאליו.
היום אפשר להשיג אותנו כל הזמן, כמעט בכל רגע נתון הכל זמין לנו ומתחרה על תשומת ליבנו. המערכות שלנו מופגזות וצריכות לעשות אינספור סינונים וסלקציות כדי להבין במה למקד עכשיו את תשומת הלב, וממה להתעלם, ובגלל עומס הגירויים החיצוניים והפנימיים, לא תמיד מצליח לנו ורובנו נמצאים באיזו הפרעת קשב תמידית שאופיינית לעשור האחרון.
ה.
הזמינות התמידית הביאה איתה דברים טובים שאנחנו לא יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם: יומן גוגל, תזכורות, אפליקציות מוזיקה ופודקאסטים, הודעות ווטסאפ וכמובן רשתות חברתיות בכף היד, אבל ביחד איתה הגיעו גם תופעות הלוואי של הטכנולוגיה הזאת: הקושי להתמקד בדבר אחד, סף הסבלנות שלנו והגירוי שלנו, חוסר היכולת להגיב לעומס הגירויים, האופן שבו אנחנו עושים בכל רגע כמה דברים במקביל.
כחלק מהמצב הזה, התפתחה תופעה שבה הגיוני לא להגיב להודעות או מסרים שקיבלנו. מרוב זמינות והצפה של תקשורת, מערכת הסינון שלנו נמצאת בפעולה מתמדת, ולפעמים פועלת על חשבון הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר לקיום שלנו כיצורים חברתיים.
ו.
כולנו מכירים את שני סימני ה- וי הכחולים של הווטסאפ שמראים על כך שההודעה ששלחנו התקבלה ונראתה. סטיבן פורג'ס מדבר בהרצאות שלו על שני סימני הוי האלה, שמרגע ששלחנו הודעה וראינו אותם, מערכת העצבים שלנו באופן טבעי נכנסת לציפיה נורמלית לתגובה ליצירת הקשר שלנו.
זו אותה הציפיה המולדת שלנו, לקשר, ליחס, ציפיה להרגיש נראים, וכשזו מבוששת לבוא, מערכת העצבים נכנסת לאותן תחושות של דריכות/ מתח/ עלבון/ חרדה מינקותנו כשאנחנו משמיעים קול והמענה המצופה לא מגיע.
הרבה אנשים ביטלו את הפונקציה הזאת של סימני הוי הכחולים, בדיוק בגלל העומס והציפיה המתמדת לזמינות, וכך אין אפשרות לדעת אם ההודעה שנשלחה נראתה או לא, ומערכת הקשר שלנו נותרת תלויה באוויר.
סטיבן פורג'ס מפציר באנשים ואומר: אם קיבלתם הודעה, עשו חסד עם מערכות העצבים שלכם ושל אנשי הקשר שלכם ותגיבו: תנו אות חיים, סמנו באייקון שראיתם, כתבו במילה שתתייחסו מאוחר יותר, היום האפשרויות הן רבות - רק אל תשאירו את מערכת העצבים במצב המצפה הזה.
ז.
נדמה לי שכולנו פוגשים את המצב הזה גם כשולחים וגם כמקבלים.
בגלל עומס הגירויים ועומס החיים, הרבה הודעות מתפספסות, מוחמצות, לא נענות. זה קורה בגלל חלוקת קשב מוגבלת, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שנחזיר תשובה אחר כך ופשוט שוכחים מזה, ולפעמים פשוט מחליטים להתעלם - כי בתרבות שלנו מקובל לסנן הודעות ושיחות ממי שאין לנו פניות לדבר איתם, זה לא עניין גדול, זה מה שכולנו עושים.
אפילו בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, מידי פעם מופיע סימן של מישהו שעוזב את הקבוצה, וזאת כמובן אפשרות מבורכת להצטרף ולעזוב בחופשיות, ובכל זאת, בגלל שכל ההתנהלות הזאת לא מלווה בתקשורת זה משאיר חותם חמצמץ על מערכת העצבים, ומהצד השני, האינטראקציה האנושית שמתרחשת בהודעות ובתגובות בקבוצה סביב המסרים מייצרת השפעה מיטיבה ונוסכת ביטחון.
ח.
אז מה אפשר לעשות? ואיך היוגה יכולה לעזור?
1. כמו תמיד, בשלב הראשון אפשר לזהות כשזה קורה, לשים לב לתחושות ולרגשות שעולים בנו, לדעת שזה מה שעובר עכשיו על מערכת העצבים שלנו: שאנחנו מרגישים בלתי נראים, שלא שמים אלינו לב או לא טורחים להגיב אל מחוות יצירת הקשר שלנו.
2. להחזיר את מרכז השליטה אלינו - אין לנו שליטה על התנהלות של אחרים, אבל יש לנו אפשרות להשפיע על אופן התגובה למציאות, אנחנו אלה שאחראיים על האופן שבו נבחר לחשוב ולהתבונן במציאות, אחראיים על הנרטיב שאתו נבחר לארוז ולספר לעצמנו את המציאות, ולכן אחראיים על חוויית המציאות שלנו.
3. כשתשומת הלב חוזרת פנימה, נוכל גם לשאול את עצמנו, מה יכול לתמוך בנו במצב הזה: לפעמים לתקשר אותו עם מישהו, לפעמים לעשות דברים שעוזרים לנו להרגיש משמעותיים, להיזכר בערך שלנו בעיני עצמנו, באנשים סביבנו שאוהבים ומעריכים אותנו.
4. אחד המשפטים האהובים עלי ביותר בבהגווד גיטא אומר: "רק הפעולה היא זכותך, אך לעולם לא פירותיה". זה משפט שמזכיר לי שוב ושוב להחזיר את המיקוד שלי אל הפעולות המיטיבות ולשחרר את התוצאות שלהן או הציפיה לתגובות אליהן, שכן הן ממילא לא בידיי.
5. להכיר את פעולת מערכות הגוף ואת נפש האדם, ולדאוג לתת יחס מיטיב לעצמי ולאחרים, כמיטב יכולתי.
