אחד החלקים האהובים עלי בכתיבת הטור הזה הוא החלק שבו אתם שולחים אלי כמעט כל שבוע הודעות עם שאלות, תובנות והרהורים שלכם. לפעמים הן קשורות לנושא שהטור עסק בו ולפעמים מבקשים הרחבה או התייחסות לנושאים אחרים שמעסיקים אתכם.
זאת גם הזדמנות להזכיר למי מכם שהצביעו בסקר ששלחתי שהיו שמחים מידי פעם לטור שאלות ותשובות בנושאים שונים - פשוט לכתוב אלי שאלות.
.
.
ב.
גם השבוע קיבלתי הודעה שהזמינה אותי להתייחס לנושא שהרבה אנשים חשים ומדברים עליו עכשיו, והוא התחושה שאין כאן מבוגר אחראי: זאת התחושה המפחידה שאנחנו מפנימים מאז ה-7/10 - שאין מי ששומר עלינו, אין מי שדואג לציוד לחיילים, שיגן עלינו מפני פלישה וחטיפה, אין מי שיגן עלינו מפני שריפות שהיו צפויות, או יציל אותנו מהן - מי שהיה לו נשק, קם ונסע לחלץ אנשים מהממ"ד שלהם בעוטף עזה, מי שהיה לו זמן ויכולת ארגון אירגן חבילות של מצרכים לחיילים, מי שיכול היה ישבו לתפור להם אפודים, מי שהיה לו אופנוע נסע לחלץ אנשים מהשריפה.
כל כך רבים מאיתנו מסתובבים עם התחושה הזאת, חלקנו מורים, הורים ומטפלים מנסים כל יום לעזור לאנשים אחרים, למצוא מחדש את תחושת הביטחון שלהם, לנסות לייצב כל כך הרבה ילדים ומבוגרים שחרדים מכל צליל עולה ויורד, להרגיע אותם שהם לא לבד, שאנחנו יודעים מה לעשות, שהם בטוחים. ומה איתנו?
תהליכי ריפוי, איזון והתפתחות קורים מתוך תחושה בסיסית של ביטחון (safty)
ההרגשה הבסיסית שיש לנו תמיכה, שאנחנו מוחזקים, שיש מי שרואה אותנו ומי שאכפת לו מאיתנו - אנחנו חסרים את התחושה הזאת בשנתיים האחרונות וצריכים להתקיים מתוך תחושה תמידית של אי וודאות והבנה שאין מבוגר אחראי בסביבה.
.
.
ג.
בעצם, זה מה שהיוגה אומרת כבר אלפי שנים. החיים הם מצב של "אין מבוגר אחראי". כלומר, שאין יציבות וביטחון עקבי בשום דבר בעולם, ומכיוון שהכל נמצא בשינוי מתמיד אין שום קרקע שנשארת יציבה לנצח - לא המדינה שלנו, לא הקהילה שלנו, לא המשפחה והחברים, לא הגוף שלנו או הרצונות, האהבות, המטרות שלנו.
אנחנו בונים לעצמנו חיים יציבים, מטפחים גוף בריא, מטפלים בנפש שלנו, בוחרים לחיות במקומות שאנחנו מרגישים בהם בטוח ומנסים לבחור לחיות עם האנשים שאיתם אנחנו מרגישים טוב. אנחנו יודעים היטב שזה לא תמיד מצליח לנו, וגם החלקים הקבועים ביותר בחיים שלנו, הקרקע היציבה ביותר, בסופו של דבר משתנה, בין אם אנחנו רוצים בזה או לא.
צריך להכיר בזה שאלה "חוקי המשחק", אומרת היוגה אבל אז גם אומרת שמי שפיתח את מיומנות ההבחנה הזאת יודע שבגלל שהכל משתנה, בגלל שמצבי הצבירה של החומר (הגונות) מתנגשות זו בזו כל הזמן, בגלל שהדברים שאנחנו עוברים נרשמים בנו (סמסקרות) - הסבל טמון בכל דבר (סוטרה 2.15), אבל ההתעלמות מזה או אי הקבלה של זה, מביאה איתה עוד יותר סבל מזה המובנה בחיים עצמם.
אבל היוגה נותנת גם מפתחות לשחרור. פטנג'לי כותב שכל זה קורה בגלל החיבור או הערבוב שההכרה שלנו מתוכנתת לעשות בין החלק שנגלה לנו, על שלל ההתרחשויות שבו (פרקריטי) ובין הרואה, החלק בנו שהוא מודעות מתבוננת, הוא נמצא בבסיס הקיום החומרי, עבור הביטוי שלו מתקיימים החיים - הוא "המבוגר האחראי", שתרגול היוגה מעודד את הזיהוי והשיבה אליו.
.
.
ד.
אז מה לעשות שכדי להתקיים תהליכי ריפוי מצריכים תשתית של תחושת ביטחון בסיסית, והביטחון איננו?
היוגה תכוון אותנו לחפש בתוכנו תשתית ביטחון עמוקה יותר, התבססות בחלקים יותר ויותר עמוקים בתוכנו שתלויים פחות בהשתנות החיצונית, שבין אם במצב קיצוני כמו עכשיו או במצב רגיל, תמיד נמצאת בשינוי. נצטרך לחפש קרקע עמוקה יותר מזו שהכרנו - הקרקע שמתחת לקרקע הרועדת.
היוגה תכוון אותנו אל המשאבים שלנו, אל מה שיש עכשיו, אל כוחות החיים הפנימיים, אל האופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בתנודות ההכרה באופן לא מכאיב (א-קלישטה), ובמקביל למתן את הכמות, הדחיפות והאיכות שלהן.
.
.
ה.
ביום שישי הבא, בערך בשעות האלה, אני מעבירה סדנה והרצאה בכנס היוגה תרפיה השנתי.
נושא הסדנה עוסק בקארמה יוגה בעתות משבר, ושם נדבר על הדרכים השונות שבהן היוגה מעודדת למצוא קרקע מתחת לקרקע הרועדת. הקרקע הרועדת יכולה להיות מלחמה, או מחלה, או אובדן, או פרידה או פשוט החיים שמתפרקים לנו.
ואחת הדרכים לגלות את הקרקע הזאת ולהתבסס בה, שואבת השראה מעיקרון הקארמה יוגה. אנחנו נדבר עליו בהרחבה בכנס, אבל כאן רק אכתוב שהיכולת להפנות תשומת לב, נוכחות מודעת ומסירות לפעולות הקטנות שלנו, למערכות היחסים שלנו, לדיבור הפנימי והחיצוני, לבחירות היומיומיות שלנו שמשפיעות עלינו ועל סביבתנו במעגלים מתרחבים, חושפת אדמה חדשה ועמוקה יותר לעמוד עליה כשכל התשתיות הרגילות בחיים שלנו רועדות ומתפוררות.
ו.
יש הרבה פעילויות חברתיות, קהילתיות, פוליטיות שאנחנו יכולים להיות מעורבים בהן עכשיו כדי לעודד שינוי, אבל ללא תרגול ההתייצבות בתשתית הפנימית של כל אחד מאיתנו כיישות מודעת ומחוברת לתודעה רחבה יותר, נתקשה לפעול בעקביות בלי להתיש את עצמנו ובלי להאחז בתוצאות העשייה שלנו (שיהיו לשביעות רצוננו או שלא).
אנחנו צריכים למצוא עכשיו את קרקע עמוקה ויציבה יותר בתוכנו.
ומה דעתכם בנושא? גם אתם שותפים לתחושה שאין על מי לסמוך? ומה מחזיר לכם את תחושת הביטחון הבסיסית? בואו שתפו כאן כך שיהיה לנו שרשור של התחזקות והשראה.
