
הפסק הזיהוי עצמי עם מצבי הנפש
סביר להניח שמי ששמע את ד"ר יוחנן גרינשפון באסיפה הכללית של ארגון מורי היוגה ביום שישי האחרון, נשאר עם הניסוח של גרינשפון להגדרת היוגה בסוטרה

סביר להניח שמי ששמע את ד"ר יוחנן גרינשפון באסיפה הכללית של ארגון מורי היוגה ביום שישי האחרון, נשאר עם הניסוח של גרינשפון להגדרת היוגה בסוטרה

השבוע היו כמה דברים שהוציאו לי את הרוח מהמפרשים. לא דברים גדולים או דרמטיים במיוחד, אפילו לא לגמרי היה ברור למה דווקא הם הביאו אותי

כשהתחלתי לתרגל יוגה, הייתי במקום מאוד ירוד, חיפשתי דרך לשפר את חיי, המורה שלי, היתה עבורי סירת הצלה ומודל להתנהלות נכונה, וייצגה את התקווה, והדרך

אחד הנושאים שאני נשאלת עליהם הכי הרבה הוא החיבור שבין תרגול היוגה בשיעור או בבית ובין החיים. ליתר דיוק מה שהרבה אנשים סקרנים לגביו הוא

כשלאה גולדברג כתבה ב-1943 "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד" נשמעו קולות ביישוב העברי בארץ שלא הבינו איך היא יכולה להרשות לעצמה לכתוב שיר תקווה

ארבעת החודשים האחרונים טלטלו לעומק את כל מערכת האמונות שלנו, ביחס להיותנו בטוחים, ביחס לתחושת הבית ולמי שחשבנו שיגן עלינו, ביחס למערכת שאנחנו מזינים כל

אחד הצרכים המולדים והבסיסיים ביותר שלנו, הוא הצורך להיות נראים. בראשית חיינו אנחנו זקוקים לזה ממש כצורך הישרדותי, להיראות ע"י ההורים או האדם שמטפל בנו,

אחד החלקים האהובים עלי בכתיבת הטור הזה הוא החלק שבו אתם שולחים אלי כמעט כל שבוע הודעות עם שאלות, תובנות והרהורים שלכם. לפעמים הן קשורות

השבוע עבר עלי בסימן מפגשים עם המוות.אמנם החיים מספקים מפגשים עם המוות כל יום, עבור מי שמסכימים להתבונן בהם בתשומת לב, אבל הנוכחות שלו מורגשת